האוס - נקודת מבט קצת אחרת

נכון, זו סדרה מצוינת, שנונה, מלאת אפקטים מיוחדים, לא רגילה ונותנת לנו לראות את "העולם האמיתי" שמתרחש מאחורי הקלעים בבית חולים, ולא רק את הצד הפורמאלי שאנחנו לרוב נחשפים אליו.

אז מה רע?

במהלך הצפייה בתוכנית אנחנו מגלים משהו חדש. בניגוד לסרטי הרמבו, הגנגסטרים והרוצחים החיצוניים שמאיימים על שגרת החיים שלנו בחוץ, הרוצח החדש הוא הגוף שלנו. התוכנית מעלה מצבים קיצוניים בו הגוף ההאנושי בוגד בנו. החרדה בצופים, היא לא מפני איום חיצוני אלא פנימי דווקא.

כאן, זה מחזק את התלות שלנו באנשים עם החלוק הלבן: המומחים. נכון, רבים מאיתנו עושים דיאגנוזה באינטרנט, אבל בואו נודה לרגע שלרוב זה באתר רופאים, או אתר אחר שרופאים אמיתיים עומדים מאחוריו.

אז עכשיו, אנחנו יכולים לדעת שאפשר להתמוטט פתאום באמצצע החיים, לקבל זיבה בלי יחסי מין ומי שהופרד מאימו הביולוגית לפני גיל חצי שנה, עלול לסבול מתסביכים רציניים – וכל זה, רק ב-2 הפרקים הראשונים של העונה הראשונה.

לסיכום, החרדות שהתוכנית מעלה, מביאה אותנו להסמך יותר על חוות הדעת הרפואית, ובעיקר לפנות אליה יותר. זו הדיאגנוזה שלי, למרות שאין לי מקל הליכה או ידע בסיסי בביולוגיה.

המשפחה בטלוויזיה

אם יש משהו שרובנו אוהבים הם סיטקומים משפחתיים. מארצ'י באנקר עד לנישאים פלוס. ואפילו משפות מסוג חדש כמו חברים או וויל וגרייס. כולנו אוהבים לנחות מול הטלוויזיה ולצחוק על צרות של אחרים. אין ספק שגם זירת האנימציה מביאה לנו את השיא בז'אנר זה - משפחת סימפסונס ולאחרונה גם איש משפחה הגיעו על לטקסי האמי.

הייתי רוצה להצביע על שינוי דרמטי מאוד בז'אנר בשנים האחרונות.

לשם כך הרשו לי להציג את ארצ'י באנקר' הרד-נק האולטימטיבי בעל העמדות הגזעניות. צפוי שבעלי עמדות דעות יזדהו עמו, ויהנו מזמן מסך עבור "נציגי קהילתם". מה שמעניין הוא שמחקרים מצאו כי גם בעלי העמדות המנוגדות נהנו מדמותו. הם ראו בו דמות פארודית, שמציגה מדוע הדעות ההפוכות להן אינן הגיוניות ולא מתאימות למציאות בת ימינו.

מכאן ברצוני לעבור לתוכנית אנימציה חדשה, הגודי-פאמלי. לדעתי אם ארצ'י באנקר עומד בתחילת ציר של עמדות סופר מיושנות, העמדות בתוכנית הינן הפוכות במאה אחוז, ומדובר במשפחה טבעונית, מלומדת של יפי נפש אשר אימצו בן אפריקאי. אומנם הבן האפריקאי בטעוות נלקח ממשפחה לבנה והוא בצבעם, אך הם מאפשרים לו לפתח את זהותו הייחודית, ושואפים לתת כבוד הדדי לבני מיעוטים, עד שהם לא מוכנים להעסיק גננים איספניים, רק כי יש בכך שימור של ערכי העבדות. התוכנית מציגה במידה רבה את הדמות החדשה שהיא ניגוד מוחלט לארצ'י. עם זאת, חבר'יה בעלי עמדות מיושנות כיום, יוכלו בהחלט להנות מתוכנית זו בשל האפשרות למצוא בה את הפרודיה למשפחה החדשה.

בפוסט זה הצגתי כמה דרכים להתבונן במשפחה הטלוויזיונית באופן קצת אחר, ולהראות שיש בה המון זוויות שמאפשרות לתוכן להיות פוליסמי, וככזה למצוא חן בעיני רבדים רבים בקהילה הגלובלית.

לסיכום, רבים אוהבים סדרות משפחה טלוויזיונית, והרי לכם אחד ההסבר לכך.

נשים בדימויים חזותיים

נשים יקרות שלום, אני חושב שיש כאן נושא שעלול מאוד לעניין אתכן.

בחור מלומד בשם ג'ון ברגר דיבר על עירום והרבה. הוא התייחס לדרכי הראייה, בציורי וצילומי עירום מערביים. נראה כי דעתו עלולה קצת לזעזע אתכן – עוד מימי קדם ועד לימינו הנשים עושות תמונות בשביל הגברים. כן , כן, שמעתן נכון. ברגר הציג שורה ארוכה מאוד של דימויים חזותיים בהם הנושא הוא תאבון, הגבר מתענג על הדימויים, בעוד שהאישה נולדת לתוך הידיעה שעליו לספק את תאוותו. במילים אחרות, הדרך בה אנו רואים דברים מושפעת ממה שאנו יודעים, או מאמינים בו..המבט הגברי בנשים הינו אקט של שליטה: גברים צופים בנשים והן תופסות את עצמן כנצפות, ומקבלות על עצמן את הכללים הגבריים, ומתנהגות בהתאם לכך. לא כתבתי תחילה שזהו פמיניזם על מנת לא לתתח אנטגוניזם. והסרטון הבא בהחלט עלול להראות לכם צדדים נוספים של העניין שלא רציתי להעמיס. באמת, בתור בחור שוביניסט, הסרטון הזה מאוד עניין אותי, אז תהנו

http://www.youtube.com/watch?v=LnfB-pUm3eI

(ה)ואלס (שלי) עם באשיר

סקירת קולנוע - ואלס עם באשיר

על מנת ולא לחזור על דברים שרבים כבר שמעות, מצ"ב לינק לסרט מתוך ויקיפדיה

הודות הסרט:

http://he.wikipedia.org/wiki/ואלס_עם_באשיר

בנוסף, הסרט נתפס כ-מאוד שמלאני (בעיקר בצד הימני הפוליטי בישראל), כיאה לסרט ביקורתי. ולדעתי כן - הוא אכן שמלאני שמציג את הזרוע המרסקת בצורה שלילית, וזה אף פעם לא טוב, בעיקר לא בעידן שהצבא מושתת על תדמית (לבל,2005).

מה שכן, היה מעניין לראות יחסי תקשורת (רון בן ישי) וצבא, בימי הטבח של סברה ושתילה. העיתונאים, נעים חופשי בשטח לאור הכוחות הלוחמים באזור, הכתבים נעים בחופשיות ו"ללא גבולות" וכן המקורות החדשותיים הם קצינים בכל הרמות, ש"דאגו" מפני טבח, וקיוו שהעיתונאות תוכל לפתור זאת.

מבחינת העלילה פחות נהנתי, למרותהאפקטים המרשימים וההפקה נוסח "פול מטאל ג'קט" או "אפוקליפסה עכשיו". עם זאת, הגרעין העלילתי היה די צפוי - חייל שחטף שוק כי הוא "רק עזר" ולא ניסה למנוע. החייל משתף פעולה, כי "אמרו לו" והכל מוסבר לפי האש (ניסוי החשמל של האש: ציוט של נבדקים תוך חשמול שחקנים מתוך הוראה).

הסרט קצת לוקח את הצופה עוד שלב קדימה באובדן החמלה - הוא מציג גופות של כל יצריו של האל, נורים, מתפתלים, וגוססים. שיאו של הסרט מציג צילום וידאו תיעודי ככל הנראה של הצילומים שלאחר הלינץ' - אלו אינם אנימציה, הם צילומי וידאו של הרוגים - ובשפע, פצועים ונשים ערביות שמרביצות לעצמן בראש, לצד ילדים קטנים ומחוררים.

ציון ar.m.b : סביר, אבל לפחות משלנו

אשמח לשמוע תגבובות והתרשמויות.

דילמה מוסרית שהתקשורת צריכה להעלות

בכותרות: מאבק החרדים למען האם המרעיבה.

במהדורה המרכזית בחדשות ערוץ 2 בתאריך -15.7.2009.

הכתב עמד במרכז זירת המהומות בין החרדים למשטרה, והמצלמה הציגה שקט יחסי באזור, עד שהכתב החל לדבר. הרעש התפרץ למשמע דבריו, החרדים החלו להשתולל, ניסו להליבש עליו שטריימלך ולהפנות את המצלמה. השאלה המרכזית שעולה שעולה לאור דברים אלו - האם כדאי לשקול לכתבים לא לעמוד באמצע הזירה וללבות את הרוחות?- נכון, שזה שיקול של רייטינג: מה נראה יותר טוב – מה מוכר יותר.

אבל השאלה "האם התקשורת אמורה לעורר ולעודד אי סדר", אמורה גם לעלות למודעות.

מה דעתכם?

שוטר 0.טייבה

השוטר האוטומטי לוחם למען השוויון בטייבה, ומעצים מיעוטים בישראל.

נשמע מופרח? – במהדורת הבוקר סיפר שוטר נלהב מתחנת טייבה על הפטנט הגאוני שהוצב בתחנתם – מכשיר שמדמה את תפקיד היומנאי ומונע עומס והמתנה ארוכה בתור. אמצעי טכנולוגי זה למעשה מסביר לאזרח כיצד לפעול בכל מצב אליו נכלא, בכתב ובצורה חזותית. אותו שוטר מרוצה סיפר בספקנות שתושבי האזור לא צריכים עוד "להתבאס" מן התפקוד איטי של המשטרה, והם מרוצים מאוד ואף חשים שיוויון אדיר בכך שהמכשיר הגיע גם אליהם "סוף סוף אנחנו שווים ליהודים, ולא זוכים ליחס גזעני מפלה" ציטט את אחד המשתמשים אותו שוטר מרוצה.

ניתן למעשה לראות באמצעי זה כלי טכנולוגי אשר מעצים את החברה, ומעלה תחושת שוויון בחברה. לכל הסקפטים אוסיף כי זהו אכן שוויון מדומה, מכיוון שבפועל התחנה בטייבה הייתה ראשונה להציב מכשיר כזה, שתרם הגיע כלל למקומות המיושבים בציבור היהודי בישראל.

יפאן - שוק תקשורת בלתי נתפס

סין ויפאן – בהתבוננות ראשונית נראה כי אלו עולם והיפוכו. נכון שניתן לטעון כי המדיניות הפיננסית של סין היא לא מהות הקומוניזם המוכר, אך ברצוני לגעת כהרגלי דווקא בדימיון הרב שבשווקי התקשורת. בשל חוסר הכרותי עם התחום אשמח מאוד לתגובות מבנות והערות עתידיות בנושא זה.

כדי לדבר על דגמי תקשורת ברצוני להציג ארבע דגמים שנהוגים במערב: הדגם האוטוריטרי (סמכותי), הדגם הטוטליטרי (סובייטי), הדגם האחריות החברתית, הדגם הליברלי.

רקע על דגמי התקשורת [מתוך http://img2.tapuz.co.il/forums/1_107736593.doc] ומיותר לחלוטין למי שמכיר אותם.

על פי הדגם האוטריטרי - המדינה מנוהלת ע"י קבוצה קטנה של "חכמים". מוסד התקשורת אינו יכול למתוח ביקורת בשל עקרונות היסוד של החברה שכן אנשי התקשורת הם כפשוטי העם. הממשל מונע חריגות ממוסד התקשורת באמצעות צנזורה, רישוי. הדגם הטוטליטארי הינו פיתוח של אותו רעיון, והתקשורת הינה זרוע של המפלגה, ותפקידה לקדם את המהפכה החברתית, בעודה בבעלות ציבורית.

הדגם הליבראלי רואה לנגד עיניו כי המדינה צריכה להביט ב"שוק חופשי" של דעות. על הציבור להכיר את מגוון הדעות וביכולתו לשפוט בין טוב לרע.

על פי דגם האחריות החברתית, המדינה צריכה להבטיח את תפקוד כלל מוסדותיה ואת מערכת היחסים ביניהם...ולהבטיח כי יישמרו זכויותיהם של האזרחים, לרבות הזכות להביע דעה, תוך שיקוף מאוזן של כלל הדעות ולהבטיח נגישות לכלל האזרחים לאמצעי התקשורת. זאת לאור צנזורה עצמית, ואף צנזורה חיצונית שתונהג במקום של קיום ספק של פגיעה באחרים.

הרהורים על המזרח הרחוק.

בהתבסס על הדגמים הקיימים, ניתן בוודאות לקבוע שבעוד שבסין הדגם הוא בין הטוטליטארי לאוטריטרי, ביפאן שוק התקשורת הרבה יותר משוחרר. המשטר ביפאן דמוקרטי קפיטליסטי מובהק. שוק התקשורת ענף ביותר (121 יומונים – שמופצים פעמיים ביום: בוקר וערב), וצריכת חדשות "לא צהובות" נעות סביב 1.1 עיתונים לבית אב (הנתונים מתוך הרצאתו של פרופ' עופר פלדמן, 6.2009). באופן טבעי הצפי הוא לדגם שוק פתוח שדומה למרכיביו לשוק התקשורת האמריקאי.

לנוכח כך האמת מפתיעה ביותר. על פי פרופ' פלדמן, דגם השוק ביפאן מזכיר מאוד את דגם השוק הסובייטי, קרי נע בין הדגם האוטוריטארי לטוטליטארי. הסיבתיות לכך נובעת מערך "ההרמוניה" המקובל באזור. יחסי תן וכך מלווים את העיתונאים והפוליטיקאים, וצו הביקורת התקשורתי כמעט ולא קיים ביומונים.

רעיון ההרמוניה הוא מנוגד לתפיסה המערבית, והישראלית בפרט, וקשה מאוד לתפוסו. לפיו, הסכסוכים מיותרים ואילו הפתרון באמצע הוא המהיר והיעיל ביותר, בריב בין שכנים כמו גם בעבודה עיתונאית.

כמדומני וולתר בנג'מין טבע את מונח "המגוון המדומה", וזו הקונוטציה הראשונית שהרגשתי לאור זרם הנתונים שעלה בנוגע לתקשורת הפוליטית ביפאן בשל המחסור ב"סקופים" ו-"מקורות בלעדיים", ולנוכח הציות והאחידות שמציבים העיתונים.

לכן, שוק התקשורת במזרח הרחוק מורכב בהרבה ממה שניתן לתפוס. בהרצאה אחת עלו בי יותר סימני שאלה מאשר תשובות לגבי אותו מקום "משוגע" ולא ברור, לכן אני ממליץ מאוד לחפש מאמרים של פרופ' עופר פלדמן, ואם תמצאו – תשלחו גם לי.

250 הסרטים הטובים עפ"י IMDB + לינק מצורף (אימיול)

בסוף פוסט זה אכן מצורף הלינק המדובר.

מסע הירידה לזנות של הסרט הקולנועי.

לצערי, כמו בעולם הזנות בתקופת מיתון צריך טיזרים, בשביל לגרום לקוראים להיכנס\ להשתמש.

כמו עידן הצריכה ההמונית, גם תעשיית הקולנוע נדרשת לספק מגוון ובזול.

מצאתי עמדות חלוקות בדעה - האם בשעת מיתון: אנשים יוצאים פחות לבילוים או יוצאים יותר לצרכי פורקן זול.

לכן, מעניין לראות מה קורה לסרט בגלגולו לזנות.

יש חוקרי תקשורת שטוענים שניתן להתיייחס לטקסטים קולנועיים כפיסות היסטוריה (אעל אף, הבימוי, העריכה וכו').

לדוגמא: בסרט על שנות ה-70' יש מכוניות משנת 2000 בחנייה (חתונה מאוחרת). כן כן - אין תקציב לקולנוע הישראלי אבל, מה עם החולצה שלובש הרולד בפלשבק בספרייה, מ"הרולד וקומר 2"? הוא לבוש על פי אופנת גות'\אימו ששוטפת את החברה בת ימינו.

בעוד 400 שנה, בתקווה שקלטות וידאו ישרדו עד אז, אנשים יוכלו לבחון כיצד נהגנו לנסוע בגרוטאות מתכת שמזהמות את הכדור. או אם זה לא הרג אותם אז להתלבש בשחור ולחתוך ורידים - בשביל לסיים את העבודה.

מכאן, ברצוני לאזכר את "הילתו" של הסרט הקולנועי:

בסרט "אלכס חולה אהבה" על "חלף עם הרוח": [תמלול מהזיכרון] - "חלף עם הרוח זה סתם סרט חרא! ראיתי אותו כבר 3 פעמים"-"אם זה סרט חרא אז למה ראית אותו 3 פעמים?"-"התפרצתי אז מה אכפת לי?!".

נכון שהנער מתפרץ לסרט - אבל חשוב להתייחס לאירוע החברתי שהיה בהליכה לסרט - ההליכה הייתה קבוצתית, כבילוי חברתי ולא כהנאה מאסקפיזם אינדיווידואלי.

חזרה לעתיד - עידן האימיול ודומיו

כשהטכנולוגיה פרצה -לאט לאט, למרות כל המאבקים החוקיים הפכה הורדת הסרטים ללגיטימית יותר (אומנם חוקית בכל פרק זמן יש דוגמת "יראו וירעו", כשעוצרים ילד קטן שהוריד סרט מהרשת וגוזרים עליו "סקילה במרחב הציבורי". אבל ביננו, לא במקרה הפס התרחב - והטכנולוגיה נותנת מענה לחברה שדורשת לקבל יותר בפרק זמן קצר יותר.

כך, למרות שלפני עשור חיכינו לשיר מסוים יומיים שלושה, היום פלוני מוריד סרט "חדש בקולנוע" באיכות HD בתוך יומיים שלוש. החכמים ביננו מורידים כל כך הרבה סרטים עד שהם כלל לא צריכים לקבל את הסלקציה שעושה הכבלים או הלווין - והופכים לאדונים לגורלם. מפאת חוסר היריעה, יענו בשביל לא לחפור לא אתחיל כלל את הדיון ב'watch online'. אבל אקצר ואומר שאין בעיה לראות סרטים ולא להוציא שקל על הקולנוע.

יחד עם זאת, השאלה היא: מזה עושה חברתית?

לשם כך אשתמש בדוגמא של חבר - דמי שמר (שם בדוי). בעתות של כינוסים חברתיים, דמי מתנגד לצפייה בסרט בטענה שהוא יכול לראות אותם בבית עם עצמו ובשביל זה חבל לבזבז את המפגש. דמי גם טוען שאין סיבה לשלם יום אחד על האינטרנט כשהאי-מיול כבוי.

דבר זה בגדול לכעורה מדגים לאן הסרט הקולנועי התגלגל - לשפל מדרגתו. אנשים מבזבזים אותו על עינוג חולף, ומפרקים אותו מהילתו, בכך ששולטים בו ולא נותנים לו את חשיבותו.

אבל - אפשר להירגע ולמצוא תקווה דווקא בתפנית האחרונה אצל דמי: "אולי נראה את התעוררות (שליחות קטלנית) בקולנוע..." הוא אומר, הרבה אמרו לי שעדיף...

אז נכון, אומנם זה לא סרט ברמה של חלף עם הרוח, התפוז המכני, הסנדק... אבל יש לו אפקטים לפנים.

אז מה? יש תקווה לסרט הקולנועי? אולי הוא עדיין יכול להיות "אישה יפה" אחרי הכל ולא הזונה הידועה מאשקלון "בלי השיניים"?

כנראה שאין ספוליילר לשאלה זו לאלתר, ונגלה זאת רק בסרט המשך על המציאות שלנו, בעוד כמה שנים, אבל בינתיים לדעתי אסור לתת למדיום הזה להפוך ל"ישר לדיוידי" - מרשל מק'לוהן דיבר על "מדיום שמחליף את קודמיהם" כדטרמיניסט טכנולוגי, חוקרים מהאסכולה האקולוגית, דיברו על חיים של מדיה חדשים וישנים זה לצד זה [אולי הקולנוע לצד האי-מיול אפילו]

אז ראבק צאו לסרט - ותפגשו בחורות על הברזלים "על הכיף כיף" - "מכירים ת'עקומות שלך, מלכה וציפי".

רשימה של 250 הסרטים הטובים עפ"י IMDB + קישורים לאימיול.

[כותב הבלוג מתנגד באופן נחרץ להורדת סרטים לא חוקית ומקשר לאתר אחר עם ראיית עולם אחרת - ברור שמניעה כזו תצליח, אחרת איך הצלחנו להדיר את הסמים מן העולם?!]

http://sharethefiles.com/forum/viewtopic.php?f=87&t=38135

אנא תנו לי את דעתכם, בזבזתי שעה וחצי מהחיים על הרהורים בנושא וחפרתי לעוד כמה אנשים תוך בזבוז זמנם על עריכה ותוספות.

פמיניזם רדיקאלי: זה-רע! בתוכנו.

או אנקדוטה על לוחם פמיניסטי עליז וכמה תובנות שלי.

הפוסט הזה נולד מתוך שיחה ביג גאי אל [שם בדוי], בנוגע למיקומו של הפמיניזם בחברה הגאה.  מסתבר, שחוסר סובלנות קיימת גם בקרבם (כן,כן).

 

 

אל, שמח ועליז, קיבל בוקר אחד פרסום ברשת החברתית "פייס-בוק" למצעד הגאווה בירושלים אשר התפרסם תחת הכרזה "צועדות בירושלים".

הוא פנה לדמות בכירה בארגון שאחראי לאירוע בטענה כי לשון הדברים הינה שוביניסטי "שלחתי לה הודעה שעצם העובדה שההזמנה היא בלשון נקבה (צועדות בלי צועדים), היא גישה שוביניסטית".

תשובתה הייתה "אם זה מרגיז אז תחשוב איך אני מרגישה כשאני פותחת עיתון, הולכת לאוניברסיטה וכו'." אל חש פגיעה עמוקה, לא מתוך מרמור אלא מתוך פגיעה מצידה בקידום השוויון המגדרי המיוחל. במקום לקדם סובלנות  היא מחזירה, "כי ככה עושים לי".

אל סיפר לי כי הוא הסיק מהמקרה כי גם בקרב הקבוצות הגאות ה"אובר פמיניזם", והניסיון לתקן את החברה באמצעות הקצנה של דעות ופעולות יוצרות אנטגוניזם.

תכננתי לכתוב דברים אחרים שעניינו אותי, בהקשר זה, אך הטקסט הזה מעביר תפיסה שלא כל כך הובנה בשנות הפמיניזם הרדיקאלי.

המטרה שלי הייתה לעניין אתכם קצת יותר במורכבות שבתחום. לרובנו המונח "פמיניזם" מתקשר לנשים מלאות+ עם שער בבית השחי, שבשעות הפנאי שונאות גברים, חיות בסיסטרהוד ושורפות חזיות. אבל לצורך הבהרת העניין יש להבין למשל, שלא כל הגאים שייכים לצד הנשי בציר שאנחנו מכירים כטבעי:  גבריםß-------à נשים.

ולא כל גבר, שלפעמים מעדיף לקבל דברים כמו אישה, מוכן שיקראו לו אישה.

לדעתי, על מנת לקדם שוויון מהותי בין המינים, [לכל המעוניינים בדבר], באלף החדש, יש להבין כי פעילות קיצונית מידי מביאה לשיגעון חסר פרופורציות  [פרופ' הרולד איניס אף כינה זאת חברות אובדניות].

לכן, חשוב שכל אדם, כמעט בכל שסע אפשרי, יפנים כי יש לשאף להומיאוסטאזיס ולא לטירוף הדעת. ולכן, לדעתי גם, אין מקום לפמיניזם הרדיקאלי שפוגע בנשים, גברים ומה שביניהם.

הרהורים בנוגע למציאות

Tea and some whiggaz at four[1]

התה והויגא: תרבות הצריכה אז והיום - יחסי שחורים ולבנים בעולם האמיתי, המשתקפים בבואה הטלוויזיונית.

 

המחקר הפוסט קולוניאליסטי הצעיר מרחיב לדון בהלבנת השחורים, ובאופני חדירת התרבות הלבנה לחייהם. במילים אחרות, על פי גישה זו ניתן בהחלט להאמין שברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב מעולם לא היה לובש חליפה לולא צפה בתוכניות של משפחת קוסבי, וכל השאר היה נראה אחרת לגמרי.

הגישה הפוסט קולוניאליסטית הדטרמיניסטית גורסת כי במהלך הכיבוש חלה "הלבנה" של השחורים. למשל, במהלך האימפריאליזם הבריטי, תושבי הודו ספגו ערכים תרבותיים בריטיים רבים: השפה האנגלית שגורה בפיהם של הודים רבים, ולמעשה עד היום נהנים ההודים מקריקט.

בבא הומי יוצא מנקודת מבט פשרנית יותר. חידושו היה בטענה כי בהתערות בין גזעית גם הלבן לא נותר צח כבעבר. האנקדוטה שלו הציגה אחד מסמליה של התרבות האנגלית – התה. כידוע, מקורו של התה בהודו, ולמעשה נוהג שתיית התה לא היה מקובל בבריטניה עד למפגש התרבותי עם ההודים. מכאן לדידו, גם התרבות הבריטית ארוכת השנים עברה "השחרה".

מוסיקת ראפ, היפ הופ וסול:

עתה, הרשו לי לקחת את הדיון מאות שנים קדימה, לימינו. תרבות מוזיקת הראפ וההיפ הופ, שבשנים עברו היו מוזיקת מחאה של השחורים בגטאות:"As I Grow I see myself in the pistol smoke, fool"[2].

לימים, נכנסו סגנונות אלו לזרם המרכזי. שיאה של התופעה, לעניות דעתי, הייתה בכניסתם למצעדים המוסיקה "הקלאסית" של סוף המאה הקודמת בערוץ VH1. כלומר, בשנים אלו המוסיקה השחורה הפכה לחלק מהתרבות האמריקאית - שחורה כלבנה. אין בכוונתי לאזכר את וונילה אייס וזמרים נוספים אשר ביצעו מעין פרודיה למוסיקה השחורה, אלא כוונתי היא דווקא לאמינם, בבא ספארקס וזמרים כדוגמתם.  אמינם, כבר בשיריו המוקדמים, שר:"I don't do black music, [3]I don't do white music – I do fight music". ובכך ברצוני לטעון שקבוצה זו מרגישה באופן נוח יחסית לשיר שירים בסגנון זה.

איני מתייחס לפעילות הקידום שנעשתה על מנת להביא להטמעה זו, וכמובן אסור לשכוח כי מוזיקת הג'אז אשר קדמה לכך, גם כן דפקה בדלת האחורית של התרבות הלבנה. ברצוני לטעון כי התרבות, בבואה במגע עם תרבויות נוספות, עוברת סינטזה לטוב ולרע, וזה משתקף ומתרחש גם באמצעות מתווכת של תקשורת ההמונים.

לכן, מחד חששם של אדולף היטלר ומצדדים נוספים של תורת הגזע היה אולי מוצדק - התערות תרבותית מביאה, לרוב, לידי "השחרה" של הגזע "העליון". מאידך, זה נראה כאקט כמעט ביולוגי של סינטזה תרבותית. כיום ניתן לראות יותר ויותר דמויות כגון אלי ג'י, ג'יי (מתוך ג'יי וסיילנט בוב) ודמויות ויגאז אחרות בטלווזיה וברחובות ארה"ב. חזיוני האופטימי הוא עתיד מעורבב יותר, ואולי נזכה אף לחזות בכמות סבירה של שחקני N.B.A לבנים.

לסיכום, ברצוני להפנות אתכם לקישור מעניין של תרבות בת ימינו:

http://www.youtube.com/watch?gl=IL&v=KKTDRqQtPO8

---

[1]Wigga  –A white person who finds it "cool" to be acting like a black person. Generally wears "wu-tang" shirt, and listens to "Eminem" (www.urbandictionary.com)

 [2]GANGSTA'S PARADISE- Coolio

[3]  Fight music – d12

פנקס הציטטות שלי

אפשר לנתח הומור כפי שמנתחים צפרדע - אבל שניהם מתים מזה (שיפמן,2008) - ספר חדש: הערס הפרחה והאמא הפולניה