סין ויפאן – בהתבוננות ראשונית נראה כי אלו עולם והיפוכו. נכון שניתן לטעון כי המדיניות הפיננסית של סין היא לא מהות הקומוניזם המוכר, אך ברצוני לגעת כהרגלי דווקא בדימיון הרב שבשווקי התקשורת. בשל חוסר הכרותי עם התחום אשמח מאוד לתגובות מבנות והערות עתידיות בנושא זה.
כדי לדבר על דגמי תקשורת ברצוני להציג ארבע דגמים שנהוגים במערב: הדגם האוטוריטרי (סמכותי), הדגם הטוטליטרי (סובייטי), הדגם האחריות החברתית, הדגם הליברלי.
רקע על דגמי התקשורת [מתוך http://img2.tapuz.co.il/forums/1_107736593.doc] ומיותר לחלוטין למי שמכיר אותם.
על פי הדגם האוטריטרי - המדינה מנוהלת ע"י קבוצה קטנה של "חכמים". מוסד התקשורת אינו יכול למתוח ביקורת בשל עקרונות היסוד של החברה שכן אנשי התקשורת הם כפשוטי העם. הממשל מונע חריגות ממוסד התקשורת באמצעות צנזורה, רישוי. הדגם הטוטליטארי הינו פיתוח של אותו רעיון, והתקשורת הינה זרוע של המפלגה, ותפקידה לקדם את המהפכה החברתית, בעודה בבעלות ציבורית.
הדגם הליבראלי רואה לנגד עיניו כי המדינה צריכה להביט ב"שוק חופשי" של דעות. על הציבור להכיר את מגוון הדעות וביכולתו לשפוט בין טוב לרע.
על פי דגם האחריות החברתית, המדינה צריכה להבטיח את תפקוד כלל מוסדותיה ואת מערכת היחסים ביניהם...ולהבטיח כי יישמרו זכויותיהם של האזרחים, לרבות הזכות להביע דעה, תוך שיקוף מאוזן של כלל הדעות ולהבטיח נגישות לכלל האזרחים לאמצעי התקשורת. זאת לאור צנזורה עצמית, ואף צנזורה חיצונית שתונהג במקום של קיום ספק של פגיעה באחרים.
הרהורים על המזרח הרחוק.
בהתבסס על הדגמים הקיימים, ניתן בוודאות לקבוע שבעוד שבסין הדגם הוא בין הטוטליטארי לאוטריטרי, ביפאן שוק התקשורת הרבה יותר משוחרר. המשטר ביפאן דמוקרטי קפיטליסטי מובהק. שוק התקשורת ענף ביותר (121 יומונים – שמופצים פעמיים ביום: בוקר וערב), וצריכת חדשות "לא צהובות" נעות סביב 1.1 עיתונים לבית אב (הנתונים מתוך הרצאתו של פרופ' עופר פלדמן, 6.2009). באופן טבעי הצפי הוא לדגם שוק פתוח שדומה למרכיביו לשוק התקשורת האמריקאי.
לנוכח כך האמת מפתיעה ביותר. על פי פרופ' פלדמן, דגם השוק ביפאן מזכיר מאוד את דגם השוק הסובייטי, קרי נע בין הדגם האוטוריטארי לטוטליטארי. הסיבתיות לכך נובעת מערך "ההרמוניה" המקובל באזור. יחסי תן וכך מלווים את העיתונאים והפוליטיקאים, וצו הביקורת התקשורתי כמעט ולא קיים ביומונים.
רעיון ההרמוניה הוא מנוגד לתפיסה המערבית, והישראלית בפרט, וקשה מאוד לתפוסו. לפיו, הסכסוכים מיותרים ואילו הפתרון באמצע הוא המהיר והיעיל ביותר, בריב בין שכנים כמו גם בעבודה עיתונאית.
כמדומני וולתר בנג'מין טבע את מונח "המגוון המדומה", וזו הקונוטציה הראשונית שהרגשתי לאור זרם הנתונים שעלה בנוגע לתקשורת הפוליטית ביפאן בשל המחסור ב"סקופים" ו-"מקורות בלעדיים", ולנוכח הציות והאחידות שמציבים העיתונים.
לכן, שוק התקשורת במזרח הרחוק מורכב בהרבה ממה שניתן לתפוס. בהרצאה אחת עלו בי יותר סימני שאלה מאשר תשובות לגבי אותו מקום "משוגע" ולא ברור, לכן אני ממליץ מאוד לחפש מאמרים של פרופ' עופר פלדמן, ואם תמצאו – תשלחו גם לי.
